היי, נעים להכיר. קוראים לי שני שטלריד ואני לפני ומעל להכל אמא של עמיתי וללי. נשואה לסימון. אמנית. 

2018 היתה שנת טרנפורמציה בשבילי. הנחתי את הכובעים הקודמים שלי וחבשתי אחד חדש לגמרי. 

לפני כן, הייתי 15 שנים מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון ואז 5 שנים יו”ר עמותה לנפגעי תקיפה מינית ואקטיביסטית מוכרת בתחום. 

הקמתי עמותה ללא מטרות רווח לסיוע לנפגעי תקיפה מינית והייתי אקטיביסטית עסוקה מאד בהעלאת המודעות והפניית זרקור גדול למשמעות של החיים שלאחר פגיעה מינית על ידי קמפיינים ויראליים שיזמתי והרצאות במסגרת משרד הבטחון בבסיסי צה”ל הרחבי הארץ.

שמעו משומעי ההרצאות שלי כאן. 

אך מה שהעסיק אותי במשך חמש שנות הפעילות שלי יותר מכל היו הנפגעים עצמם. ליוויתי מאות על מאות של נשים, גברים ולצערי יותר מדי ילדים פגועים מינית. חשפתי את עצמי במשך החמש שנים הללו לרמות כאב בלתי נגמרות, זה היה כאילו שהרעלתי לעצמי את הורידים במשך חמש שנים. כאילו ששרפתי את עצמי מבפנים. ולמרות תחושבת השליחות האדירה שליוותה אותי בכל צעד, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. פשוט לא מסוגלת יותר. והפסקתי. 

במרץ 2019, סמוך ליום ההולדת שלי, הודעתי שאני סוגרת את העמותה שלי ומפסיקה את הפעילות. מפסיקה ללוות נפגעים ומבקשת גם לא להפנות אליי יותר סיפורים חדשים. האזניים שלי לא יכלו עוד לשמוע זוועות אנושיות. 

חופשייה מכל הכאב של אחרים, החלטתי להמשיך את המסע שלי של נצחון האור על החושך.

באפריל, 2019, מבלי לדעת עדיין מה אני הולכת לעשות במחצית השנייה של חיי, נתקלתי בטעות בפרסומת לסרטון שהכילה את המילים “אפוקסי ועץ”. ומשהו קפץ לי בלב. 

אני הבת של אבא שלי, וכשהייתי ילדה, אבא שלי לימד אותי לדפוק מסמרים, לנסר עצים לקמין הביתי, להבריג ברגים, להלחים ברזל. אבא שלי שהוא ממציא גאון והמציא את ה”בייביסנס” בין השאר, כתב בשנות ה 70 ספר על דבקים והמילה אפוקסי צלצלה לי באזניים ילדות. 

הייתי חייבת להבין מה זה, במה מדובר. פתחתי את הסרטון ונשמתי נעתקה. 

ראיתי את הנוזל השקוף הזה דמוי מים שהוא אפוקסי קריסטלי בשילוב עצים. ואני מאד אוהבת עצים. 

הייתי חייבת לצאת ולקנות לעצמי ולנסות בעצמי. 

בחודשים הראשונים של היצירה שלי, אנשים שאלו אותי – מה זה הדבר השקוף הזה שאת יוצקת? והייתי עונה – אפוקסי ודמעות. זה היה כאילו הנשמה שלי מתנקה מבפנים. היתי יושבת ויוצרת ופשוט דומעת אל תוך היצירות שלי במשך כל יום, כל היום, למשך שבועות ארוכים. זה היה תהליך התנקות מאד ייחודי מהפגיעות המיניות. מטהרת את עצמי דרך האפוקסי. 

בתחילה, יצרתי כל מיני דברים קטנים כאלה בתבניות, אבל מעולם לא הייתי אשה שחושבת קטן ובטח לא תבניתי. תמיד לצאת מהקופסה, לחשוב על מניפולציות של החומר, לחשוב על מה אני יכולה לעשות שאחרים לא חשבו לפניי. ובדיוק הקורונה החלה. 

אז סגרתי את עצמי בסדנה והחלטתי לא לצאת עד שאני האמנית שאני מרגישה שאני יכולה להיות. עד שאני לא מכירה את החומר ברמה גבוהה וקרובה ויודעת לעשות בו כל העולה על דעתי. וכך היה. 

ואז התחלתי לצייר. בתחילה לצייר באפוקסי, ציורים אבסטרקטיים וכאלה בתכנון מדוייק עם תבניות שציירתי ביד בסיליקון. ואז עברתי לאקריל. וגיליתי את עצמי מחדש בעולם הציור. 

ואז סופסוף הרגשתי שאני אני. נפעמת מכל מחוות טבע, עץ וציוץ ציפור, מכל שקיעה וזריחה, גלים ואדוותם על המים ועל החוף. 

היום, יש בי שילוב מובהק של 2 הזהויות האלה שלי. חזרתי להרצאות בצבא כחלק מהשליחות שלי שלא נגמרה, אבל ממקום “נקי”, לא מורעל. והניקיון מגיע מהאמנות שלי. 

אני יוצרת ציורים בהזמנה אישית בכל גודל, בכל שילוב צבעים שמתאים לאווירת הבית, הלקוחות והעיצוב. אני נהנית מכל רגע של יצירה ולא יכולה להפסיק ליצור. 

ואני רק מחכה לגלות את המשך המסע שלי, את האבנים הצהובות הבאות בשביל שלי. 

אם הייתי מציירת את עצמי זה היה ציור של להבות אבסטקטיות על פני מים שקטים ראליסטים. זו אני. סוערת ובוערת. מרגיעה ומנחמת. ריקוד בין להבות לגלים שעושה אותי מי שאני.