על הציור
ידעתי רק דבר אחד לפני שהתחלתי: הרקע חייב להיות אדום כמו דם.
את השאר לא תכננתי. נתתי לאינסטינקט להוביל, והציור ענה לי בקולות.
מקהלה היא הרבה קולות שמסרבים להפוך לאחד. יש ששרים, יש שזועקים, אף אחד מהם לא מסכים עם האחר, וביחד הם חזקים יותר מהשתיקה. שני הוא הצבע של מה שהגוף זוכר.
