כאשר העולם למד כיצד לאבד, הוא לא נעלם; הוא שינה את עבודתו. החיים המשיכו בשקט, לא כניצחון אלא כקצב . ידיים המשיכו לבנות, הסדר המשיך לנשום. מה שנלקח לא נמחק; הוא התכנס אל תוך אור, קטן, שמור, נטול פחד. הנשמות לא ביקשו לחזור; הן בחרו להישאר. האבן נשארה עומדת, לא ככוח אלא כעדה. האדמה זכרה מה שהאמונה נשאה פעם ומה שהאחריות מחזיקה כעת. זה אינו מקום של סיומים. זה המקום שבו סיפורים מתבגרים, שבו הדמיון לומד משקל, שבו האובדן הופך למבנה, והאור מוצא צורות חדשות. שום דבר לא החשיך.
