תיזהרי שלא תפלי

על סף הצוק עמדתי, מביטה ישר בעיני החושך.
הוא חייך בזמן שדחף אותי — ואז משך אותי חזרה.
דוחף אותי, תופס אותי…
מלמד אותי שאני היחידה שרואה באמת מהי אכזריות.

השמיים נעלמו, האוויר רעד.
הנשימה שלי נשברה לשברי שתיקה.
מעולם לא נפלתי, תמיד עמדתי על הסף —
כמו שהיא לימדה אותי מההתחלה.
הפחד היה הקרקע שלי,
המשקל היחיד שהחזיק אותי עומדת.

כל צחוק מאחוריי היה הד לאיבה,
וכל שתיקה — צוק שנפתח מתחת לרגליים.
למדתי לנשום בין הרעידות,
לחייך מתוך הרעד.
והחושך עדיין צופה,
עדיין מחכה שאמעד,
אבל אינני מבקשת ממנו רחמים עוד.

כי לעמוד על הסף
לימד אותי יותר על איזון מאשר על ביטחון.
ויום אחד, כשהרוח שוב עלתה,
לא נאבקתי בה.
פרשתי ידיים —
ובסוף,
למדתי לעוף.