היא יושבת וצופה בתודעתה עצמה, היא מערבולת, מזרקה, הים עצמו.
היא גואה ונשברת, נעשית לצוקים ולתנינים, לחלזונות ולצמחים, למים ולאור.
כל מחשבה הופכת ליצור, כל נשימה לגל.
היא גם המתבוננת וגם המקור, הפעימה שמתחת לפני השטח, המקום שבו הכול מחובר,
שבו הטבע והתודעה חולקים את אותו הגל.
היא יושבת בלב תודעתה — היא מערכת אקולוגית משלה. וכך תישאר עד תומה.