אות ארגמן

פעם, ביער של אפלה ואמת, ענדתי את אות הארגמן שלי כככתר. לא במרצון הוא נדבק בי, כי אם נצרב בבשרי בידי אלו שביטחונם היה בשתיקתי. הם ראו בילדותי מזבח, ובגופי – מגרש משחקיהם. למדתי לדבר גם כשקולי לא היה אלא לחישה לשמיים. לאהוב את כל צבעיי, גם את האפלים שבהם. לנטוע ירוק אפילו באדמה צחיחה, ולטוות את חיי מחדש. חוט אחר חוט, בשמי שלי. התפוחים ממתינים בסל, אך אני נוגסת רק בעיניים פקוחות לרווחה. טעמתי מן האמת, והיא מתוקה והיא חירות. הסיפור שלי, אני היא האות. נטועה במים עמוקים, כפופה לאיש זולת הרוח עצמה. רוקדת בלהבותיי מעל אוקיינוס של תשוקה נצחית. אני עולה רק מהאור שלי – ואני היא שכותבת את דרכי