כמו לרכוב על אופניים

זה מתחיל בקרע, רגע שהגוף זוכר עוד לפני שהתודעה מספיקה לרכך אותו. נפילה, מגע, האלימות השקטה של אובדן שליטה כשמישהו אחר מוביל.

מתוך השבר הזה עולם נפתח. הכול כאן מדבר. השמיים נמתחים לפיות, הדרך נושמת שפתיים דוממות, אפילו שרידי הזכרון, הגלגל השבור, הבית הבוער, נראים כאילו הם לוחשים משהו שנשאר. הביטוי נמצא בכל מקום. הוא מתרבה. הוא עוטף.

ובמרכז היא לא. פיה אטום. היא שותקת. ובעצם מדברת כל הזמן. היא לא מפסיקה לספר סיפורים, אבל האמת עוד רק שלה. .

״כמו לרכוב על אופניים״ שוהה במרחב שבין אינסטינקט לדיכוי, בין זיכרון לבין סירובו של הגוף לשכוח. זו אינה יצירה על הנפילה עצמה, אלא על מה שבא אחריה, כשהעולם ממשיך לדבר ואת כבר לא יכולה.