לפעמים אני חולמת לעל להשקיע את עצמי בתוך הבוץ הטובעני, להכניס את כל הגוף אל תוך הקרקע ולשגר את עצמי לארץ אחרת. אולי יש חיים על מאדים? אולי אורות הצפון מחכים לי שם?
ובתוך ההתמסרות, איני מתנגדת עוד, גופי אינו שלי, הוא אדמה, הוא אבן, הוא זכרון. אצבעותיי הופכות לשורשים, שערי נסחף כטחב על פני המים, נשימתי הופכך לחרפת מעל האדמה הצחיחה. מה שחשבתי שהוא דממה, מתגלה כגלגול של יער שהיה, לוחש דרך שמים ירוקים. אני שוכבת כאילו דוממת, אבל האור עצמו מצא מקום בתוכי לנוח.