זה התחיל מ 2 אצבעות שלי שטבלו בצע אדום-דם, ומשורה אחת שהדהדה לי בראש משיר – ׳אני רואה אדום׳.
מרגע המגע הראשון, הקנבס נפתח כמו שער — והיצורים הופיעו מעצמם. דמויות של זיכרון, אינסטינקט ואנטומיה סמויה צמחו מתוך הצבע, כאילו נקראו לבוא. זהו מרחב קרוע בין גוף לטבע, בין פצע ללבלוב. מקום שבו האדום הופך לפעימה, לרעידה, להתעוררות. שם התת־מודע יוצר לעצמו שפה ונושם אותה החוצה אל פני השטח. זו יצירה שנבנתה לפני שהבנתי אותה, מטמורפוזה שנולדה מחום, מרגש, ומהכנות לא להתנגד למה שמבקש לצאת.