היא של האפלה

היא של הלילה.
היא צועדת פנימה אל תוך הריח המוכר. שואפת לתוכה כל מה שהפוך מחמצן נקי. זה הניקיון שלה. פנימה החוצה. לשאוף, לנשוף. כמו הזאב בבית של הדובים. נושפת ונושפת כאילו מנסה להוציא סופסוף קצת אש מבפנים. מתוכה.
היא מצליחה מדי פעם. בדיוק אז היא הופכת לכזו שיכולה אפילו לנשום מתחת למים. כמו בשיר ההוא. הראש שלי עמוק בתוך המים אבל אני נושמת ממש בסדר.
היא שוחה ומזיזה להבות פנימיות. שוחה וגורפת עם רגליה את שאריות העפר. נמסה אל תוך המים של שחור הלילה.
כאילו מחכה לירח שיבוא להציל אותה מעצמה. רק אז, באורו, לאורו, היא יודעת את הדרך. פנימה, אל תוך השחור וחזרה אל חוף מבטחים.
שם.
היא היא.