רק כשלמדתי לרקוד עם הלהבות שלי, הפכתי מים זכים
מעולם לא תכננתי להיות אמנית. אני קודם כל אמא. לביאה. שנים הייתי מורה, מחנכת, לוחמת. הובלתי כיתות ותנועות, נשאתי את סיפוריהם של אחרים, ועמדתי בקו החזית של הכאב
ואז, יום אחד ב־2021, בלי הכשרה ובלי תכנון, הרמתי מכחול. זה לא היה תחביב.
זו הייתה התפרצות של משהו קדום, קבור, שהתעורר לאור — קול שלא ידעתי שהוא קיים, ולחש לי: חיכיתי לך
האמנות שלי היא המקום בו השתיקה מקבלת קול. מקום בו הזיכרון חוזר ברסיסים — לא במילים, אלא בצבעים. אני מציירת אבסטרקט וסוריאליזם רגשי, שבהם הנראה והסמוי נפגשים. כל קנבס הוא מראה ומפה — לטראומה ולרוך, לפראיות ולנשיות, לסיפורים שקבורים עמוק מכדי להיאמר.
כשהייתי ילדה, אבא שלי היה לוקח אותי לדוג בים ולפיקניקים ביערות. שם, בין עצים, היה תולה לי נדנדה משמיכה אפורה ישנה שחיכתה בתא המטען במיוחד לרגעים כאלה
ברגעים האלה — הרגשתי מוחזקת
היום, אני מציירת עצים כדי לזכור את מה שהמוח שלי שכח. אני הגזע — נטועה בכמיהה, נמתחת אל השמיים. הילדים שלי הם הצמרת שלי, כיפת העץ המפוארת שמעליי
אבל אני חסרת שורשים. אז אני מציירת כדי להחזיר לעצמי את השורשים שמעולם לא היו לי. כדי להשתרש בצבע, בזיכרון, בבריאה.
ואז הופיעו הפטריות. בלי הזמנה, הן פשוט הגיעו אל הקנבס — סמלים של נשיות, פוריות, והמקודש שקורה מתחת לפני השטח. הן יודעות לצמוח מחושך. מרקבון. הן מחברות את הכול דרך חוטים נסתרים, כמו חוט השני שאני טווה דרך חיי ודרך האמנות שלי
אלו לא ציורים. אלו הכרזות.
על כאב, על ריפוי. על הדואליות שלי ושל כולנו. על מה שהיה קבור — ועכשיו מעז לצאת לאור.
.אז אני שמחה שאת.ה כאן כדי לראות. תיהנ.י