כשהייתי ילדה, אבא שלי היה לוקח אותי לדוג בים ולפיקניקים ביערות. שם, בין עצים, היה תולה לי נדנדה משמיכה אפורה ישנה שחיכתה בתא המטען במיוחד לרגעים כאלה
ברגעים האלה — הרגשתי מוחזקת

תחושת היותי עטופה היתה תחושה חמקמקה ואם הייתי צריכה לסכם את ילדותי ונעוריי במילה מאפיינת אחת – היא היתה מופקרת. הופקרתי ליערות עם הזאבים הגדולים, אלה שמשחקים לטרף ואני הייתי קל
היום, אני מציירת עצים כדי לזכור את מה שהמוח שלי שכח. אני הגזע — נטועה בכמיהה, נמתחת אל השמיים. הילדים שלי הם הצמרת שלי, כיפת העץ המפוארת שמעליי
אבל אני חסרת שורשים. אז אני מציירת כדי להחזיר לעצמי את השורשים שמעולם לא היו לי. כדי להשתרש בצבע, בזיכרון, בבריאה.

ואני מחברת את הכל, כמו רשת תת קרקעית שבניתי, כמו חוט השני שאני טווה דרך חיי ודרך האמנות שלי

 אלו לא ציורים. אלו הכרזות. על כאב, על ריפוי על הדואליות שלי ושל כולנו. על מה שהיה קבור — ועכשיו מעז לצאת לאור.

.אז אני שמחה שאת.ה כאן כדי לראות. תיהנ.י