שתי שני
אם הייתי מספרת לכם את סיפור חיי מתחילתו, ואומרת לכם שגיבורת הסיפור הפכה לנרקומנית בפינת רחוב, הייתם אומרים שזה הגיוני. אם הייתי מספרת לכם את סיפור חיי מתחילתו, והייתי מספרת לכם שגיבורת הסיפור הפכה לזונה, הייתם אומרים שזה הגיוני. אם הייתי מספרת לכם את סיפור חיי מתחילתו, והייתי מספרת לכם שגיבורת הסיפור מאושפזת בבית חולים לחולי נפש כבר עשרות שנים, הייתם אומרים שזה הגיוני.
אם הייתי מספרת לכם את סיפור חיי מתחילתו, והייתי מספרת לכם שגיבורת הסיפור הפכה לאמא הטובה ביותר בעולם, לאשה שיש לה אהבה גדולה ויודעת לאהב גדול בעצמה, ליישות שמחה, נטו שמחה ביקום הזה, שגומעת ובולעת חיים בכל נשימה, שמעריכה כל רגע ורגע, הייתם אומרים שזה לא הגיוני.
זהו סיפור עם גיבורה. והיא מנצחת בסוף
ב 3 לאוקטובר, 2014, פרסמתי את הפוסט שלי “הייתי בת 19” בפייסבוק. פוסט שהניע גלגלים שלא הייתי מודעת לכך שינועו. פוסט שהיכה גלים ושינה את חיי.
הייתי בת 19 כשסרן מהבסיס שלי, מישהו שהכרתי טוב, אנס אותי באכזריות.
הייתי בת 30 כשהתחלתי להתנדב בפורום לנפגעות תקיפה מינית.
הייתי בת 40 כשהפסקתי 15 שנות הוראת אנגלית וחינוך בתיכון ופרסמתי את הפוסט שלי על האונס והקדשתי את עצמי במשך חמש שנים לתחום.
הייתי בת 45 כשהפסקתי להקדיש עצמי לאחרים והתחלתי ליצור.
היום, אמנות היא העיסוק העיקרי שלי והפרנסה שלי לצד הרצאות.
היי, נעים להכיר. קוראים לי שני שטלריד ואני לפני ומעל להכל אמא של עמיתי וללי. נשואה לסימון. אמנית.
2018 היתה שנת טרנפורמציה בשבילי. הנחתי את הכובעים הקודמים שלי וחבשתי אחד חדש לגמרי.
לפני כן, הייתי 15 שנים מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון ואז 5 שנים יו”ר עמותה לנפגעי תקיפה מינית ואקטיביסטית מוכרת בתחום.
הקמתי עמותה ללא מטרות רווח לסיוע לנפגעי תקיפה מינית והייתי אקטיביסטית עסוקה מאד בהעלאת המודעות והפניית זרקור גדול למשמעות של החיים שלאחר פגיעה מינית על ידי קמפיינים ויראליים שיזמתי והרצאות במסגרת משרד הבטחון בבסיסי צה”ל הרחבי הארץ.
שמעו משומעי ההרצאות שלי כאן.
אך מה שהעסיק אותי במשך חמש שנות הפעילות שלי יותר מכל היו הנפגעים עצמם. ליוויתי מאות על מאות של נשים, גברים ולצערי יותר מדי ילדים פגועים מינית. חשפתי את עצמי במשך החמש שנים הללו לרמות כאב בלתי נגמרות, זה היה כאילו שהרעלתי לעצמי את הורידים במשך חמש שנים. כאילו ששרפתי את עצמי מבפנים. ולמרות תחושבת השליחות האדירה שליוותה אותי בכל צעד, הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. פשוט לא מסוגלת יותר. והפסקתי.
במרץ 2019, סמוך ליום ההולדת שלי, הודעתי שאני סוגרת את העמותה שלי ומפסיקה את הפעילות. מפסיקה ללוות נפגעים ומבקשת גם לא להפנות אליי יותר סיפורים חדשים. האזניים שלי לא יכלו עוד לשמוע זוועות אנושיות.
חופשייה מכל הכאב של אחרים, החלטתי להמשיך את המסע שלי של נצחון האור על החושך.
באפריל, 2019, מבלי לדעת עדיין מה אני הולכת לעשות במחצית השנייה של חיי, נתקלתי בטעות בפרסומת לסרטון שהכילה את המילים “אפוקסי ועץ”. ומשהו קפץ לי בלב.
אני הבת של אבא שלי, וכשהייתי ילדה, אבא שלי לימד אותי לדפוק מסמרים, לנסר עצים לקמין הביתי, להבריג ברגים, להלחים ברזל. אבא שלי שהוא ממציא גאון והמציא את ה”בייביסנס” בין השאר, כתב בשנות ה 70 ספר על דבקים והמילה אפוקסי צלצלה לי באזניים ילדות.
הייתי חייבת להבין מה זה, במה מדובר. פתחתי את הסרטון ונשמתי נעתקה.
ראיתי את הנוזל השקוף הזה דמוי מים שהוא אפוקסי קריסטלי בשילוב עצים. ואני מאד אוהבת עצים.
הייתי חייבת לצאת ולקנות לעצמי ולנסות בעצמי.
בחודשים הראשונים של היצירה שלי, אנשים שאלו אותי – מה זה הדבר השקוף הזה שאת יוצקת? והייתי עונה – אפוקסי ודמעות. זה היה כאילו הנשמה שלי מתנקה מבפנים. הייתי יושבת ויוצרת ופשוט דומעת אל תוך היצירות שלי במשך כל יום, כל היום, למשך שבועות ארוכים.
שלוש שנים יצרתי יצירות בעיצוב אישי משילובי אפוקסי ועץ ואז התחלתי לצייר.
התחלתי לפרוט את מיתרי הרגש שלי דרך מכחול על קנבס וסופסוף הרגשתי שאני אני.
נפעמת מכל מחוות טבע, עץ וציוץ ציפור, מכל שקיעה וזריחה, גלים ואדוותם על המים ועל החוף.
היום, יש בי ריקוד מהמם של 2 החלקים שבי, הזהויות שלי.
חזרתי להרצות בצבא כחלק מהשליחות שלי שלא נגמרה, אבל ממקום “נקי”, לא מורעל. והניקיון מגיע מהאמנות שלי.
אני יוצרת ציורים בהזמנה אישית בכל גודל, בכל שילוב צבעים שמתאים לאווירת הבית, הלקוחות והעיצוב. אני נהנית מכל רגע של יצירה ולא יכולה להפסיק ליצור.
אני משחקת בין דיסוננסים, חוצה גבולות בין תמימות לאור, עוברת בין המופשט לסוריאליסטי, הריאלי והאקספרסיבי.
נהנית מכל שנייה של יצירה וכל אתגר עיצובי ורק רק מחכה לגלות את המשך המסע שלי, את האבנים הצהובות הבאות בשביל שלי.