ב 2019, סגרתי את העמותה לנפגעי תקיפה מינית שהיתה לי, אחרי 5 שנות פעילות, אחרי 15 שנות הוראת אנגלית וחינוך בתיכון. שרופה בפנים מרוב כאב שחשפתי עצמי אליו בפעילות שלי, חיפשתי מרפא לנשמתי, מרגוע ללבי, משהו שיחזיר לי את הלהבה שבי שכמעט כמעט דעכה כליל. 

לא הרבה אחרי, ציירתי את הציור הראשון שלי, מבלי לדעת למה, פשוט כאילו זה התפרץ ממני החוצה, כאילו היה שם מאז ומתמיד וחיכה שאגיע למקום החבוי הזה במעמקיי ואגלה אותו. מחדש. סך הכל פגשתי בו לרגע כילדה קטנה, אבל מאז, לא הרמתי מכחול והמשפט ״יש לי 2 ידיים שמאליות״ כיכב אצלי כל החיים. 

בטח לא ידעתי אז שהיום, אצייר את החלומות שלי, את ההזיות, את הפחדים והתקוות, את החושך ואת האור, כל פינה חבויה שפתאום יוצאת לחופשי. ובטח לא ידעתי שהפרנסה שלי תגיע מלצייר אנרגיית חיים בתפירה אישית ללקוחות פרטיים או מעצבי פנים. 

אני מציירת אבסטרקט וסוריאליזם, מושפעת מרגעים בחיי, רגעים בודדים שמעולם לא הפכו לסרטונים חיים במוח שלי ששוכח הכל. ואלה הרגעים שאני מחייה שוב ושוב כדי לחבר אל הרגש שבי, שבעצם בכולם.

האמנות שלי מדברת דיסוננס בין עולמות, על המאבקים הפנימיים שבכולנו ובעיקר, על נקודות האור וההשלמה, ריקוד הנצחון, אם תרצו. 

אני פה להזמנת הריקוד שלכם.

שלכם, שני